תארו לכם את הסיטואציה הבאה:
מדינת טימבקטו החליטה שהיא חייבת ללמוד מישראל את עולם התחבורה.
היא שולחת נציג בכיר ואתם נבחרתם להנחות אותו.
אלא שהוא לא הגיע בסתם יום, הוא הגיע בערב יום כיפור. (השגריר בטימבקטו לא עשה עבודה טובה…).
אתם מתגברים על התקרית הדיפלומטית ולוקחים את הנציג לראות את הכבישים.
הוא מתעניין מאוד ורוצה להבין הכל.
הוא רוצה שתראו לו מה זה כביש, מה זה תמרור, מה זה רמזור ועוד ועוד.
אלא שהכבישים ריקים.
נכון, ישנם תמרורים שונים, ישנם רמזורים שמחליפים צבעים. ישנם מעברי חציה.
טוב נו, יש גם רוכבי אופניים.
אתם מתחילים להסביר לו – אדון מיכאל תשמע (שמות ישראליים בטימבקטו, מסתבר):
זה הרמזור עבור הרכבים. התפקיד שלו הוא כך וכך. זה מעבר חציה וזה תמרור.
אדון מיכאל יקשיב טוב וינסה להבין.
אבל הוא לא באמת יבין. וגם אם יבין – הוא ישכח.
הרי הוא לא ראה את המכוניות נוסעות ונעצרות, את הולכי הרגל שעוברים במעבר חציה או ברמזור הירוק,
את השוטר שהוציא למישהו דו"ח.
אז איפה הבעיה?
הבעיה היא שהוא לא רואה את הסיטואציה האמיתית. הוא נמצא בעולם סטרילי. הוא אולי מבין בראש אבל הוא לא חווה.
נתחבר לעולם שלנו:
נניח שבארגון הגיעו למסקנה שהמתכנתים צריכים לרכוש ידע מסויים.
אולי מדובר בנושא חדש שלא נגעו בו מעולם, אולי זה נושא שכן עסקו בו, אבל התרחשו בו חידושים שצריך להכיר.
אז אפשר ללמוד בצורה סטרילית:
הנה נושא א
הנה נושא ב
וכך נושא א מתחבר לנושא ב
הבעיה היא שכמו אדון מיכאל מהשגרירות גם פה התלמידים יחשבו שהם הבינו, אולי אפילו יוכלו לצטט את ההסברים של המרצה. אבל כמו כל יום, גם היום הזה מסתיים והולכים הביתה בסוף.
ולמחרת בבוקר, הרבה מהחומר נשכח.
והסיבה היא שאנחנו לא זוכרים את הדברים כשהם נלמדים מחוץ לקונטקסט מסויים. אנחנו חייבים שהם יתחברו לחיים שלנו ולעולם שלנו.
לכן אם לומדים נושא מסויים הדבר הטוב ביותר הוא ללמד אותו בקונטקסט שבו נמצאים התלמידים. לחבר אותו לחיים שלהם ולעולם המושגים שלהם. ואז גם לתת להם לגעת בחומר הזה. למשש אותו. לתרגל אותו.
נכון, זה מצריך יותר מחקר ומאמץ של המרצה. במקום להעביר הדרכה גנרית, להיחשף לעולמם המקצועי של התלמידים ולחבר את הדוגמאות וההסברים לשם. אבל התמורה תהיה גדולה. התלמידים יתחברו לחומר, יבינו אותו מתוך החיבור למציאות החיים שלהם וממילא יזכרו אותו יותר טוב
